נציגי הציבור בבתי הדין לעבודה – מאמר דעה

הבאים לאולמות בתי הדין לעבודה מופתעים לעתים לגלות לצד השופט היושב בדין שני ברנשים בלבוש "אזרחי", המקשיבים קשב רב לטיעוני עורכי הדין ולדברי העדים, מהנהנים, מחליפים פתקים מדי פעם עם השופט אך לרוב קולם אינו נשמע. אלו הם נציגי הציבור.

כאשר הוקמו בתי הדין לעבודה, בשנת 1969, נקבע בחוק כי במותב בתי הדין לא ישבו שלושה שופטים מקצועיים כנהוג במערכת המשפט האזרחית הרגילה, אלא שופט ושני נציגי ציבור – נציג עובדים ונציג מעסיקים. נציגי הציבור הם "שופטי צד" בעלי סמכויות שיפוט מלאות (השוות לאלה של השופט) ואין עליהם שום מרות אלא מרותו של הדין. בהתאם לכך, במקרה בו השופט יגיע לתוצאה אחת ונציגי הציבור יגיעו לתוצאה אחרת, דעתם של נציגי הציבור היא שתגבר, אף אם אינה מעוגנת בדין.

נציגי הציבור אינם נדרשים להיות משפטנים, אלא אזרחים עם ניסיון של חמש שנים בתפקיד או בפעילות בתחום משפט העבודה, רווחה, כלכלה וכו'. מטרת שילובם במותב בתי הדין היא להביא את "ניחוח השטח" לבתי הדין, להביא לכך שפסיקת בתי הדין תתכתב עם שוק העבודה וכן להביא את פסיקות בתי הדין למקומות העבודה. היה בכך הגיון רב במועד הקמת בתי הדין, שכן השופטים הראשונים שמונו אליהם צמחו מתוך מערכת המשפט הכללית ולאו דווקא מתחום משפט העבודה.

על כן, עולה שוב ושוב שאלת נחיצותם של נציגי הציבור כיום, כאשר רובם המכריע של השופטים בבתי הדין צמחו מהפרקטיקה ובקיאים מאוד בשוק העבודה.

שאלה זו מתחדדת לאור היעדר הגדרה ברורה לתפקידם של נציגי הציבור ולציפיות מהם, וכן לאור הפסיביות שלהם בדיונים והעובדה כי לשיעור ניכר מהדיונים אחד מהם או שניהם כלל אינם מתייצבים.

מסקר שערכתי בקרב עורכי דין העוסקים בדיני עבודה לצורך עבודת סמינריון שכתבתי במסגרת לימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה עולה כי רובם המכריע של עורכי הדין (כ-63%) סבורים כי נציגי הציבור אינם תורמים כלל או תורמים לעתים רחוקות בלבד בבתי הדין האזוריים לעבודה. עמדה זו היא עמדה עקבית בקרב עורכי הדין והמתדיינים והיא עולה בקנה אחד עם מחקר שנערך על ידי פרופ' גיא דוידוב וד"ר רעות שמר-בגס מהאוניברסיטה העברית לפני כעשור.

על אף זאת, שופטי ונשיאי בית הדין הארצי לעבודה לדורותיהם מצביעים על חשיבות רבה בשילוב נציגי הציבור בהליך. לטענתם, אלה מביאים לבתי הדין את "ריח השדה", את הפרקטיקה וכי להחלפת הדעות עמם תפקיד חשוב. אלא, שעמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפסיביות של נציגי הציבור, שקולם כמעט ולא נשמע, לא בדיונים ולא בכתיבת דעות במסגרת פסקי הדין.

בנוסף, מבדיקה מדגמית שערכתי עולה כי ביותר מ-40% מהדיונים אליהם הוזמנו נציגי ציבור, אחד מהם לפחות לא התייצב לדיון. אמנם חוק בית הדין לעבודה מאפשר לדון גם בהיעדר נציגי הציבור וזאת מנימוקים שיירשמו, אלא שבכל הדיונים הללו נכתב על ידי השופט משפט קבוע: "נציג ציבור הוזמן ולא התייצב. על מנת שלא לדחות את הדיון הוחלט לדון בהיעדרו".

הוראת דין זו אינה מתיישבת עם עמדתם של שופטי בית הדין הארצי לעבודה על חשיבות תפקידם של נציגי הציבור. הדעת נותנת שאם נציג הציבור כה חשוב להליך, הרי שלא ניתן לקיימו בהיעדרו, בדיוק כפי שלא ניתן לקיים דיון אם נעדר אחד השופטים ממנו. היעדרות נציג ציבור מהדיון עשויה אף להצביע על האופן בו נציג הציבור עצמו תופס את תפקידו.

הבעיה מתגברת כאשר נציג ציבור שלא נכח בדיונים חותם על פסק הדין. כך, נוצר מצב שמי שלא שמע את העדים באופן ישיר, לא התרשם מהם ומהראיות וספק רב אם קרא את כל החומרים בתיק, חותם על פסק דין, כאחד משופטי ההרכב. בית המשפט העליון קבע לא פעם כי הצדק צריך להיראות ולא רק להיעשות. נראה כי חתימת גורם שלא נכח בכל הדיונים בהליך על פסק הדין גורמת לפגיעה במראית פני הצדק.

לכן, לעמדתי יש לשקול את שילובם של נציגי הציבור, בפרט בסכסוכי היחיד, במותבי בתי הדין האזוריים לעבודה. אני סבור כי ניצול טוב יותר של כישוריהם וניסיונם של נציגי הציבור ייעשה בסכסוכים קיבוציים וכן במסגרת הליכי פישור בבתי הדין, כאשר במסגרת הסקר שערכתי, כ-60% מעורכי הדין סבורים כי יש להפוך אותם לחובה.

 

על הכותב:

עו"ד קובי חתן הוא בוגר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.
הוסמך לעריכת דין בשנת 2010, ומאז עוסק בייצוג מעסיקים ועובדים בתחום דיני העבודה.
מגשר מוסמך מטעם המוסד הארצי לגישור של לשכת עורכי הדין משנת 2017.

מוזמנים ליצור עמנו קשר:

שתפו את המאמר:

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on email
Share on whatsapp

מאמרים נוספים:

הטרדה מינית

אחד הנושאים הבוערים בשנתיים האחרונות הוא נושא ההטרדות המיניות בכלל וההטרדות המיניות במקומות העבודה בפרט, זאת בעיקר בשל קמפיין #metoo שהעלה את הנושא לסדר היום

קראו עוד..