בשל העובדה שיחסי עבודה הם פעמים רבות שירות אישי, רמת האמוציות בתביעות בתחום דיני העבודה יכולה להשתוות אך ורק לתיקים בדיני משפחה.
עובדים רבים הגיעו למשרדנו עם עילות תביעה ממשיות נגד החברה המעסיקה, אך ביקשו להגיש את התביעה לא רק נגד החברה המעסיקה (המהווה אישיות משפטית עצמאית), אלא גם נגד המנהל הישיר או בעלי החברה, בטענה שהם אלה שגרמו לעגמת הנפש, לפגיעה האישית, לנזק, שהם "הרוח החיה" מאחורי החברה והחלטותיה ועוד.
בעניין זה יש לשאול שתי שאלות:
האחת, האם בכלל ניתן להגיש את התביעה נגד מנהלי או בעלי החברה?
השניה, בהנחה שניתן לעשות זאת, האם הדבר מומלץ?
באופן כללי תביעה ביחסי עבודה אמורה להיות מוגשת נגד המעסיק, והוא לבדו האחראי בתשלום השכר והזכויות מכוח דיני העבודה. ברוב המקרים המעסיק הוא החברה בה מועסק העובד. ניתן לזהות בקלות את זהות המעסיק: שמו אמור להופיע בהסכם העבודה/ההודעה לעובד שהעובד קיבל בתחילת יחסי העבודה, וכן בתלושי השכר.
בין העובד לבין בעלי החברה המעסיקה (לרבות אם הבעלים היא חברת אם) אין יחסי עבודה הואיל והמדובר באישיות משפטית שונה. כך גם בין העובד לבין נושאי משרה שונים בחברה (מנכ"ל, סמנכ"ל) וגם לא מול המנהל הישיר.
לכן, על פי רוב, לא ניתן להגיש תביעה בגין זכויות מכוח דיני העבודה נגד גורמים שאינם המעסיק, ומשכך לא ניתן לתבוע בגין זכויות אלה את בעלי החברה או את נושאי המשרה בה, לרבות מנהלים ישירים.
ישנו חריג לכך והוא מקרים נדירים, בהם יורם "מסך ההתאגדות" בין החברה לבין בעלי החברה. הרמת מסך היא אקט משפטי בו מייחסים את חובותיה של חברה לבעליה.
אלא, שעל פי ההלכה המשפטית (קביעה מחייבת של בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון), בעניינים של דיני העבודה, הרמת מסך ההתאגדות תיעשה במקרים נדירים, ורק במידה שבית הדין לעבודה ישוכנע שקיימת פעילות הלוקה בחוסר תום לב, שכוונתה לפגוע בזכויות של עובדי החברה, כאשר נעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה (מעשי תרמית, עירוב נכסים, הברחת נכסים ועוד) או כשזהות התאגיד מתחלפת בעוד שמנהלו הוא אותו המעסיק.
חשוב לציין כי אין די בטענה כללית שכך הדבר, אלא צריך להציג ראיות לכך.
להבהרת העניין אביא את דברי כב' השופט אילן איטח (המכהן כיום כסגן נשיאת בית הדין הארצי לעבודה), בפסק דין שנתן כאשר היה שופט בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (ע"ב 10106/07 ענת אהרוני נ' סהר תעשיות שלטים (1986) בע"מ, 11.10.2011):
"לטענת התובעת, הנתבע הוא "הרוח החיה" מאחורי מעשיה ומחדליה של הנתבעת, הוא נהג בחוסר תום לב כלפי התובעת ולפיכך יש לחייבו אישית בחובות הנתבעת.
על מנת שתתקבל טענת התובעת לחייב אישית את הנתבע 2 בחובות הנתבעת, על התובעת להוכיח כי התקיימו העילות להרמת מסך.
כידוע, העילה המובהקת להרמת המסך הינה אותה "קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי מניות בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג 'שימוש לרעה' כולל מצבים אחדים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד".
בענייננו לא הוכיחה התובעת כי מתקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך – היא לא הוכיחה כי הנתבע עשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית של הנתבעת; הקים את הנתבעת למטרה פסולה; עירב את נכסיו האישיים בנכסי הנתבעת; הבריח נכסים של הנתבעת ללא תמורה מספקת; עשה מעשים אשר הינם בגדר תרמית. העובדה שקבענו כי היה פסול בהתנהגות הנתבע כשפיטר את התובעת שלא כדין עקב טיפולי פוריות, אין בה כדי להוכיח נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות וחיובו אישית בחובות הנתבעת.
אשר על כן נדחית התביעה נגד הנתבע 2".
חשוב לציין כי במסגרת תיקון לחוק החברות, נקבע כי הרמת מסך מתאפשרת רק נגד בעל מניות ולא נגד נושא משרה בחברה.
במקרה של נושא משרה (כמו מנכ"ל לדוגמה), ניתן להטיל במקרים חריגים ונדירים אחריות אישית, אך זו אינה דרך המלך, שהרי לא ניתן לנהל חיי מסחר תקינים מבלי שתהא הפרדה ברורה בין החברה לבין בעליה ומנהליה. לשם הטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה, יש להוכיח שעל נושא המשרה רובץ "אשם אישי סובייקטיבי" באשר להתנהלותה של החברה, אשר יש בו סממנים של הטעייה, מרמה או זדון. כמובן שצריך לגבות את הדברים בראיות.
אין די בכך שה"אשם" בעוולה כלפי העובד הוא מנהל בחברה. כך, על פי בית הדין הארצי בבר"ע (ארצי) 59941-11-14 אטורה תעשיות בע"מ נ' יורם שיטרית (19.10.2015):
"על פי הנטען בכתב התביעה, לאורך כל הדרך, בוסקולו פעל ביחד עם אטורה הן בהליך הפיטורים והן בהפרת ההתחייבויות, ולא הועלו בכתב התביעה טענות בדבר מעשים או מחדלים של בוסקולו המבססות אחריות אישית של בוסקולו […]. טענות כלליות שלפיהן בוסקולו ואטורה, ביחד ולחוד, הפרו התחייבויות כלפי שטרית או את זכויותיו כעובד אין די בהן כדי להקים אחריות אישית לבוסקולו, שכן עצם מעמדו של בוסקולו כמנהל ואורגן באטורה כשלעצמו אינו מטיל עליו אחריות אישית לפעולותיה של אטורה. […]. כללו של דבר: אנו סבורים כי יש לקבל את טענת המבקשים כי כתב התביעה בנוסחו הנוכחי אינו מגלה עילת תביעה כנגד בוסקולו גם בעילה של מעסיק במשותף וגם בעילה של אחריות אישית של בוסקולו או הרמת מסך ההתאגדות."
יש לזכור שכאשר מצרפים נתבע שלא היה מקום לצרפו לתביעה (למשל בעלים של חברה או נושא משרה), והתביעה נגדו נדחית, התובע ישלם לאותו נתבע הוצאות משפט, גם אם יזכה בתביעה נגד החברה.
לכן, אלא אם כן יש ראיות חותכות לשימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת (כלומר שמתקיים אחד מהמקרים המפורטים לעיל) או של "אשם אישי סובייקטיבי" מומלץ להימנע מהגשת תביעה ישירה נגד בעלי החברה או נגד מנהל בחברה, גם אם הוא היה הגורם לכך שהעובד לא קיבל את זכויותיו.
לפני סיום חשוב להבהיר כי האמור לעיל רלוונטי לגבי תביעות שעניינן זכויות מכוח דיני העבודה. ניתן כמובן לתבוע גם בעלי חברה, גם נושאי משרה וגם עובדים אחרים בחברה מכוח עילות מיוחדות, כגון לשון הרע, הטרדה מינית, פגיעה בפרטיות וכו'.
לסיכום, תפקידו של עורך דין לדיני עבודה לנטרל את האמוציות מההליך, ולתת ללקוח את העצה הנכונה בדבר זהות הנתבעים בתביעה על זכויות. גם אם הלקוח מתעקש ומבקש לתבוע אישית את מנהלי/בעלי החברה, על עורך הדין להסביר ללקוח היטב את סיכויי התביעה, את הדרך בה רואה בית הדין לעבודה הגשת תביעות סרק שכאלה במטרה להפעיל לחץ על בעלי/מנהלי החברה, ואת הסיכוי לחיוב בהוצאות אם וכאשר תביעה זו תידחה.
