חופשה שנתית

חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 קובע זכותו של עובד לחופשה. החוק קובע מכסת ימי חופשה מינמלית שנתית.

יש להבחין בין ימי חופשה על פי חוק לבין ימי חופשה חוזיים – ימי חופשה חוזיים הם ימי חופשה שניתנים מעבר למכסה המינימלית הקבועה בחוק.

מעסיק מחויב לנהל פנקס חופשה (ניתן לעשות זאת בתלוש השכר), ולכתוב בו את צבירת החופשה של העובד וניצול ימי חופשה על ידו.

להלן מכסת ימי החופשה על פי חוק (בערכי נטו, כלומר ימי עבודה ולא ימים קלנדריים):

יום נוסף בכל שנה עד ל-28 ימי חופשה.

במידה ומדובר בעובד במשרה חלקית, חישוב מכסת ימי החופשה שונה:

לעובד שעבד במלוא השנה הקלנדרית:

מספר ימי עבודה בפועל   X       ימי המכסה המלאה

200

לעובד שעבד בחלק מהשנה הקלנדרית:

מספר ימי עבודה בפועל    X  ימי המכסה המלאה

240

אם עובד במשרה חלקית עובד בכל יום, אך מספר שעות מועט, הוא בוודאי מגיע לימי המכסה המלאים (כיוון שברור שיעבור יותר מ-200 או 240 ימים). במקרה זה, חלקיות המשרה באה לידי ביטוי בערך יום החופשה.

מועד היציאה לחופשה

מועד היציאה לחופשה נקבע על ידי המעסיק, ככל האפשר בתיאום עם העובד.

חובה להוציא את העובד לפחות ל-7 ימי חופשה רצופים בכל שנה (כולל שישי-שבת).

ניתן להוציא עובד לחופשה כפויה (לדוגמא חופשה מרוכזת). אם החופשה היא מעל 7 ימים, יש להודיע על כך שבועיים מראש.

אסור למעסיק להוציא עובד לחופשה על חשבון ימים שטרם צבר.

פידיון חופשה

פידיון חופשה אינו אפשרי במהלך יחסי העבודה; הדבר עולה בקנה אחד עם הרציונל של חופשה לצורך התרעננות העובד.

ככל שבמועד סיום יחסי העבודה נותרו ימי חופשה לא מנוצלים, יש לפדות אותם בכסף.

בתנאים מסוימים, ניתן לפדות ימי חופשה חוזיים, כלומר ימי עבודה מעבר לדין.

צבירת חופשה

חוק חופשה שנתית אוסר באופן עקרוני על צבירת חופשה והעברת ימים משנה לשנה.

עם זאת, עובד יכול, בהסכמת המעסיק, לנצל רק 7 ימי חופשה בשנה, והיתרה תועבר לניצול בשנתיים הבאות. שתיקת המעסיק בעניין זה תיחשב להסכמה.

לכן, מעסיק שמבקש לא לאפשר לעובדיו לצבור חופשה, חייב להודיע להם על כך ולדרוש מהם לנצל את מלוא ימי חופשתם בכל שנה, ולהזהירם שאם לא יעשו כן, ימי החופשה יימחקו.

האמור לעיל מהווה מידע כללי בלבד ואינו בגדר או מחליף ייעוץ משפטי ספציפי.